"תשועת עולמים" - גיליון מספר 6, פרשת דְבָרִים

-הפטרת פרשת דְבָרִים-
ביאור מצוות התוכחה ואיך לנהוג בימינו?

 הפטרת השבת הינה ההפטרה השלישית מתוך שלושת הפטרות הפורענות.

ולעולם פרשת דברים הינה סמוכה לתשעה באבולעולם הפטרתה כמעט בכל קהילות ישראל הינה בישעיהו הנביא בפרק א' ונקראת "שבת חזון", על שם הפסוק הראשון בהפטרה "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ". 

אחרי שקראנו את פרשת דברים שתחילתה דברי תורה שמשמיע משה רבינו לעם ישראל לפני מותו ואת התוכחה של משה רבינו לעם - ישראל לפני מותו.
התוכחה של משה רבינו הינה סמויה וברמזים דקים ביותר וכדי לא לבייש את עם ישראל מזכיר את תלונותיהם במדבר והחטאים השונים כמו בעל - פעור, הבכיה על ים סוף, חטא המרגלים, התלונות על המן, מחלוקת קרח וחטא העגל וכל זה כפי שהביא רבינו הגדול רש"י הקדוש בפסוק הראשון מדברי חכמינו.

ולעומת התוכחה ברמזים הפטרתנו הינה תוכחה קשה וישירה גלויה ומפורשת שתחילתה "..בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי".

 אם הפסוק הראשון היה הקדמה להפטרה, פסוק זה הינו הכותרת לכל ההפטרה שמסבב את הסיבה לכל העוונות הקשים המוזכרים  בה.

אבא ואמא מגדלים את ילדיהם במסירות נפש עילאית ופתאום כשהבן גדל או הבת בועטים בהוריהם ומזלזלים בהם. 

ואף כאן, אומר הקב"ה אני קראתי לכם "בנים חביבים" כלשונו של תרגום יונתן בן עוזיאל ואתם "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" וזה נאמר כשהייתם ב- 49 שערי טומאה במצרים, ואתם מורדים בי במעשיכם המפורטים בפרק הזה ? 

והפלא הגדול בהפטרה זו שלעולם נקראת סמוך לתשעה באב משום שכל הסיבות לחורבן באו בה בצורה מפורשת. 

היינו, שאיך יתכן שאותו ישעיהו הנביא שבספרו ישנן 66 פרקים שמתוכם 65 פרקים של ישועה גדולה ונחמה מופלאה וכל נבואות הנחמה של שבעה דנחמתא כולם מהנביא הזה ששמו מעיד עליו – מלשון ישועה וחסדים גדולים.
איך יתכן שהפרק הראשון כולו מידת – הדין כלפי עם - ישראל ?
אלא אומר הרב חיד"א, עם ישראל מהבחינה הנפשית - הפנימית מתחלק ל-שלושה חלקים : 

יהודי ספרד - שורשם במידת החסד. יהודי אשכנז - שורשם במידת הדין והגבורה ולכן נוטים לחומרות רבות. לעומתם, חכמי ויהודי איטליה- הינם מאוזנים במידת התפארת, אצלם יש איזון בין מידת החסד והגבורה, איזון נפשי והלכתי וזאת שאיפת השלמות הנדרשת מאתנו.
וכך ראינו בתלמוד הבבלי במסכת שבת דף פ"ט עמוד ב' כשהקב"ה רצה להעניש את ישראל התלמוד אומר שהוא פונה אל האבות לשמוע מה בפיהם.
אברהם אבינו ע"ה – גדול אנשי החסד בהיסטוריה אומר : "ימחו על קדושת שמך", דהיינו תעניש אותם.

לפעמים מידת החסד זה להשים גבולות כדי שהילדים ילמדו להזהר בפעמים הבאות.

וכך אצל יעקב אבינו ע"ה. 

ומי מלמד זכות ומגן על ישראל ? דווקא יצחק אבינו ע"ה שהוא מידת הדין והגבורה הוא מלמד הזכות הגדול על ישראל.

וכך ישעיהו הנביא, דווקא אצלו, מתוך הגבורה הגדולה והאיזון השלם פרק א' הינו מהקשים ביותר בדברי הנביאים ואחר – כך מיד בפרק ב' מתחילים כל הנחמות הגדולות של עם ישראל.
ישנה תשובה מופלאה של מרן הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, בספרו "משפטי-עוזיאל" על חלק חושן – משפט(החלק הרביעי שבשולחן ערוך), בסוף הספר על מצוות – התוכחה. 

ושם אומר רבינו זצ"ל את הדברים הבאים :

כל הדברים הקשים שאמרו חכמים על נידוי והרחקה של החוטאים נאמר רק בזמן ובמקום שזה גורם לקירוב ולא במקום שזה גורם לריחוק.

ובלשונו בסוף התשובה ההלכתית : 

"...ודאי שלא ניתנה רשות זאת(של נידוי והרחקה) אלא ליחיד ובמקרה יוצא מן הכלל שהשעה צריכה לכך. אבל לא יעלה על הדעת שיש רשות לבית – דין ליצור במחננו קהל ערלים(ומנודים) ולפלג את ישראל וליצור במחננו קהל של מנודים ולהרחיקם על – ידי כך מקהל ישראל, חלילה להעלות על הדעת מחשבה כזאת שהיא הורסת ולא בונה...".
במילים יותר מפורשות באמצע תשובתו המדהימה :
"התנאי המרכזי בתורה הינה לא להוכיח לץ שמתלוצץ על דברי המוכיח וצוחק עליו, כי ישראל אף-על-פי שהיו חוטאים ולא היו שומעים לקול נביאיהם, זה לא היה בכלל התלוצצות.. וכן בדברי התוכחה אם צוחק לדברי המוכיח ומתלוצץ עליו אז חובה על המוכיח שלא יאמר(את) התוכחה..".
{משפטי עוזיאל, חושן משפט, חלק ד' עמוד רמט'}. 

ובדורנו, בוודאי לא ניתן לומר לציבור הרחב והקדוש המלא מסירות נפש לעם – ישראל ולתורת – ישראל את דברי התוכחה, שאינם נשמעים שבהפטרתנו.           

  ואם כן כיצד נקיים את מצוות התוכחה כפי שעשה ישעיהו הנביא ?

תשובת מרן הרב עוזיאל הובאה בספרו: מכמני-עוזיאל, חלק א' עמוד תס"ה :

"לא בדברי ביקורת ומחאה נמלא את חובתינו ונצליח, כי אלה לא רק שאינן מקרבות אלה שגם הן מרחקות.הרבה מקל נועם עושה יותר ממאות מקלות חובלים.
מחאתנו היותר פעילה היא רק המעשים והדוגמא היפה..".
ולכן אם אדם בא לבית – הכנסת מרצונו החופשי והפנימי אז בוודאי הוא רוצה שיזכירו לו את דברי הנביא האומר : "...גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". שיא השיאים של הברכה שהאדם מקבל מריבונו של עולם באופן ישר וללא מתווכים הינה ברכת כֹּהֲנִים שבה נאמר , "וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".  ו

כאן הקב"ה אומר, באמצעות הנביא :

"וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם".
"שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".
במילים אחרות :
אינני רוצה את ריבוי התפילות שלכם וקריאה מרובה של בקשות ותחנונים.

אני רוצה מעט, אבל, מתוך חוויה רגשית - פנימית.
אם אדם לא בא לבית – הכנסת ואולי כי הוא לא רואה את הדוגמא – האישית והחוויה הפנימית אצל נושאי הדגל של התורה והנבואה ואולי כי הוא לא רוצה לראות, אין מנוס, אלא, לשנן שוב ושוב כל פסוק ופסוק בהפטרה ולהפוך אותו בדרך התיקוןלדוגמא אישית של חוויה פנימית-רגשית עמוקה והיא היא תהיה התוכחה. 

לא הדיבורים. אלא המעשים. 

ולמרות זאת אנחנו מובטחים בסוף ההפטרה מִסְפַּר דברים : "הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי". דהיינו, שאין נחמה להקב"ה בלי נקמה מהאויבים שהביאו את עם-ישראל  למציאות כזאת והנחמה והנקמה יהיו באמצעות התערבות א-לוהית עליונה . 

ולכן ההתחלה של שני הפסוקים הבאים מבליטים את ההתערבות הא-להית:
"וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ".

"וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ".

"וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ."

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה".
הכל בלשון המדגישה את ההתערבות האלהית להופעת הצדק, הנחמה והנקמה.
"וְאָשִׁיבָה יָדִי"

"וְאֶצְרֹף"

"וְאָסִירָה"

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ"

דהיינו, הקב"ה יודע שבלי התערבות א-לוהית שלו הדברים לא יקרו לכן המחאה הגדולה תהיה באמצעות הדוגמא האישית של הפסוק האחרון בהפטרה :
"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".
שבת שלום ומבורך !